סיינפלד וקבלת החלטות בגישור

אי שם בניינטיז היה לג׳רי סיינפלד מערכון על חבורת אנשים שיושבים במסעדה ומזמינים אוכל כיד המלך. עוד יין, עוד מנות, עוד קינוח. בסוף, מפוצצים ועייפים הם מבקשים חשבון ונדהמים: ״מה זה כל האוכל הזה? מי הזמין את זה? אנחנו? למה שאנחנו נזמין את זה, מי רעב בכלל?!״

אני רואה את זה קצת בחדר הגישור, כשבחדר נוכחים אחד משני מצבים עיקריים: מישהו שמרגיש מאוד אשם, או מישהו שרוצה כבר ״לגמור עם זה״ לא משנה מה. בשני המצבים האלה אנשים נוטים לקחת על עצמם התחייבויות או לעשות ויתורים רציניים - לשלם הרבה יותר כסף, לוותר על חלק משמעותי ברכוש המשותף וכדומה - שהם לא היו עושים במצב אחר.

מה העניין? שקצת כמו עם החבר׳ה במסעדה שכשהגיע הזמן לשלם את החשבון הם כבר לא רעבים, גם מה שאתם מרגישים עכשיו יעבור. זה טבעם של הרגשות. האשמה תחלוף, וגם התחושה של ההקלה הגדולה על סיום התהליך כבר לא תהיה כל כך משמעותית לאורך הזמן. מה שכן יישאר זה ״לשלם את החשבון״ - ההתחייבויות והוויתורים שעשיתם והמשמעות של זה לחיים שלכם. וכשאתם כבר לא מרגישים אשמה או הקלה, פתאום תשאלו את עצמכם מה פתאום זה מה ש״הזמנתם״? ״מי רעב בכלל״? הבעיה במצב הזה היא שתוך זמן לא ארוך מישהו מכם עלול להרגיש שההסכמות בעצם לא הוגנות. וכשאחד הצדדים מרגיש ככה התוצאה היא בדרך כלל מרמור וטינה כלפי ההורה השני, וזה מחלחל ליחסים ביניכם ולהורות שלכם.

מה המסקנה? לא חותמים על הסכמים ״מתוך רעב״. אם אתם מוצאים את עצמכם באחד מהמצבים הרגשיים האלה, תשאלו את עצמכם - האם הייתי לוקח/ת על עצמי את ההתחייבות הזאת, או עושה את הוויתור הזה, אם לא הייתי מרגיש/ה ככה?

אם התשובה היא לא, תבינו שאתם חותמים על משהו שלאורך הזמן יש סיכוי לא רע שתתחרטו עליו. תקחו אוויר, תשאלו את עצמכם מי תהיו בלי התחושה הזאת, ותפעלו ככה. הסכמות טובות הן כאלה ששניכם תהיו שלמים איתן לאורך זמן, בכל מצב.