top of page

הוראות מעין צוואתיות בהסכם ממון או בהסכם גירושין

הסכם ממון נערך בין בני זוג כדי לקבוע מה יהיה ההסדר הרכושי ביניהם, במהלך חייהם המשותפים ולאחר פרידתם. הסכם גירושין קובע מה ההסדר שמתקיים בפועל בין הצדדים במקרה שהפרידה אכן התרחשה. על שני ההסכמים – הסכם ממון והסכם גירושין- חל חוק יחסי ממון בין בני זוג.

צוואה נערכת על ידי אדם כדי לקבוע מה ייעשה ברכוש שלו לאחר פטירתו. על צוואה חל חוק אחר, והוא חוק הירושה. לכאורה המצב ברור, אבל כמו שאפשר לראות בפסיקת בתי המשפט, קיים לא מעט בלבול בין המסמכים. הסיבה לכך היא שזוגות רבים מנסים להסדיר בהסכם ממון – ולפעמים גם בהסכם הגירושין – מה ייעשה ברכושם לאחר פטירתם. הוראות אלה מכונות "הוראות מעין צוואתיות" משום שההוראה שבהן נכנסת לתוקף לאחר פטירת האדם.

הוראות "מעין צוואתיות" יכולות להיות למשל, איש מתחייב בהסכם גירושין להוריש את חלקו בדירה המשותפת לילדי הצדדים בלבד. או אישה המתחייבת בהסכם ממון כי אם תלך לעולמה, לבן הזוג שלה תהיה זכות מגורים בדירה הרשומה על שמה.

ההתנגשות עם חוק הירושה

מה הבעיה בהוראות אלה? כאמור, על הסכמי ממון וגירושין חל חוק יחסי ממון, ואילו על צוואה חל חוק הירושה. העיקרון העומד מאחורי חוק הירושה הוא לאפשר לאדם את החופש המירבי לצוות את רכושו למי שירצה, ועל כן מגביל את היכולת של אדם לצמצם את חופש הפעולה שלו מבחינת חופש ההורשה, בכמה הוראות עיקריות:

סעיף 8 לחוק הירושה קובע:

(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם-בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.

המטרה הראשונה של סעיף זה היא לקבוע הסדר שבו ניתן להוריש רק במסגרת צוואה ושאדם לא יכול לחתום על הסכם לגבי מה ייעשה בעיזבונו לאחר פטירתו. כך שאותו אדם יוכל תמיד לשנות את צוואתו ככל אשר יחפוץ.

סעיף 27 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה- אינה תופסת.

(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה-בטלה.

כלומר, הוראה בהסכם שלפיה אדם מתחייב לערוך צוואה, אינה תקפה. הסיבה לכך היא גם כן, משום שהוראה זאת מגבילה את רצונו של האדם.

ולבסוף, סעיף 148 לחוק הירושה קובע:

"חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה".

כלומר, החוק מכיר מפורשות בחוק יחסי ממון ובזכויות לפיו, וקובע באופן ברור שלמרות זאת, זכויות ירושה (כלומר זכויות לאדם לאחר פטירתו של אחר וכתלות בה) יהיו רק לפי חוק הירושה.

כל אלה מלמדים שהוראות שעניינן התחייבות בהסכם לערוך צוואה או מתן זכויות לאחר פטירה, לא יהיו תקפות בשל התנגדות עם חוק הירושה. אלא שמדובר בשאלה מורכבת יותר.

האם הוראות מעין צוואתיות בהסכם ממון או גירושין תקפות?

בתי המשפט עסקו במתח שבין חוק יחסי ממון וחוק הירושה כבר לפני כמה עשורים. הפסיקה לא אחידה וניתן לראות מגמות שונות. עם זאת, ניתן לומר כי כיום, המגמה העיקרית היא שלא להכיר בהוראות מעין צוואתיות בהסכם ממון או בהסכם גירושין. להלן סקירה קצרה של התפתחות הפסיקה בנושא.

הגישה המוקדמת – הכרה בהוראות מעין צוואתיות

בפסיקות מוקדמות יותר, ניתן לראות כי בתי המשפט הכירו במקרים בהם הוראות מעין צוואתיות יהיו תקפות בהסכם שאושר על פי חוק יחסי ממון, למרות הסתירה מול חוק הירושה.

השאלה האם הוראות בהסכם ממון שאושר על פי חוק יחסי ממון גוברות על הוראות סעיף 8 (א) לחוק הירושה האוסר הסכם בדבר ירושתו של אדם שלא באמצעות צוואה, עלתה לראשונה בע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט (3) 776 שבו קבע בהמ"ש העליון כי "התשובה אינה קלה" וכי: "לא מן הנמנע ש"הסכם ממון" שאושר כדין יכול לקבוע, למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג" (עמ' 782).

בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת פרוקצ'יה בע"ז 289/97 דן בית המשפט בשאלת היחס בין חוק יחסי ממון לבין סעיף 8 לחוק הירושה והוא קבע כי הוראות חוק יחסי ממון גוברות על הוראות חוק הירושה. בין היתר, נימק זאת בהמ"ש בכך שחוק יחסי ממון הוא חוק ספציפי ומאוחר יותר וכן היות וחוק יחסי ממון דן במשטר הרכושי במקרה של פקיעת נישואין, כאשר פקיעת נישואין כוללת גם מוות. כמו כן, קבע בית המשפט כי שיקולי מדיניות משפטית ועידוד עריכת הסכמי ממון, תומכים במסקנה כי יש לאפשר לבני זוג לקבוע במסגרת הסכם ממון, אף הוראות ביחס למה שיעשה ברכושם לאחר אריכות ימים ושנים. בין היתר קבע בית המשפט המחוזי שם כי:

"המחוקק הביע את דעתו כי הסכמי ממון בין בני זוג אינם נכללים בגדר סעיף 8(א) לחוק הירושה... הרציונל העומד מאחורי הפרשנות המצמצמת את תחולת סעיף 8(א) לחוק הירושה ביחס להסכם רגיל המתייחס לנכס של העיזבון, תקף על אחת כמה וכמה לגבי הסכם ממון בין בני זוג הנוגע למטריה מיוחדת שלגביה יש עניין מיוחד שבמדיניות להקל ולקדם פתרון בעיות כאובות בדיני המשפחה שלעיתים נוקפות שנים רבות עד לפתרונן... סעיף 148 לחוק הירושה קובע כי חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו... הוראה זו מוציאה במפורש את תחום יחסי הממון מגדר חוק הירושה".

בית המשפט אימץ את עמדת או"מ פרופ' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965 וכן את עמדת פרופ' שיפמן במאמרו "יחסי ממון בין בני זוג", וקבע כי הוראות חוק יחסי ממון גוברות על הוראות חוק הירושה וניתן לקבוע הסדרים שיחולו לאחר המוות בהסכם ממון.

עמדה זו באה לידי ביטוי לאחר מכן בפסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה, כגון בפסק דינו של כב' השופט גייפמן בתמ"ש (ת"א) 32240/96. כך גם נפסק מאוחר יותר בעניין תמש 37302-02-10.

הגישה הנוכחית – ביטול הוראות מעין צוואתיות

עם זאת, נראה כי בשנים האחרונות העמדה המקבלת הוראות מעין צוואתיות בהסכם שאושר לפי חוק יחסי ממון, נעשתה פחות ופחות רווחת. זאת במיוחד לאור הצעת חוק הירושה, שמחריגה במפורש הסכמים שחל עליהם חוק יחסי ממון מחוץ לחוק הירושה. הצעת חוק זאת מהווה מעין "גילוי דעת" לכך שכיום, אין תוקף להנחה שחוק יחסי ממון גובר על חוק הירושה, ויש צורך בתיקון חוק הירושה כדי שכך יהיה.

יתרה מכך, במקרים רבים בתי המשפט יסרבו מראש לאשר את ההוראות האלה במועד אישור ההסכם. כך למשל בתמש (ת"א) 41530/07, סירב בית המשפט לענייני משפחה לאשר הסכם ממון שמכיל הוראות לאחר פטירה. בית המשפט קבע כי ככל שהצדדים מעוניינים, הם יכולים להעניק זכויות ומתנות זה לזו בעודם בחיים, אך מתנות וזכויות שייתנו רק לאחר הפטירה, לא יכולות להיעשות בהסכם ממון אלא רק בצוואה.

בהמשך לכך, קיימת פסיקה עניפה ונרחבת לפיה הוראות מעין צוואתיות בהסכם ממון בטלות. ראו פסק דינה של כב' השופטת פלאוט בתמ"ש 41530/07 וכן דעת הרוב בעמ"ש 28507-10-10 שניתן ע"י בהמ"ש המחוזי בבאר שבע. למעשה, העמדה לפיה לא ניתן לכלול הוראות מעין צוואתיות בהסכם שאושר לפי חוק יחסי ממון היא העמדה הרווחת היום.

כאמור, עמדה זאת באה לידי ביטוי אף בהצעת חוק הירושה (דו"ח ועדת טירקל) אשר מעגנת גישה זו במפורש. בסעיף 10 בהצעת החוק נקבע כי : "הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על הסכם ממון כמשמעותו בחוק יחסי ממון ועל יצירת נאמנות". עצם העובדה כי בהצעת חוק הירושה הוצע לקבוע במפורש כי הוראות סעיף 8 לחוק הירושה לא יחולו על הסכם ממון, סותרת חזיתית את העמדה לפיה אין לראות סתירה בין שתי הוראות החוק.

גישה זאת באה לידי ביטוי גם לאחרונה, אם כי באופן מרוכך, בפסק הדין בעניין תלהמ (פ"ת) 43389-03-18. פסק הדין עסק במקרה בהסכם גירושין, בו התחייבו הצדדים כי כל אחד מהם יוריש את זכויותיו בנכס המשותף לצדדים, לילדיו בלבד. האישה עתרה לביטול כל ההסכם מחמת אי החוקיות שבסעיף, ואילו האיש עתר לביטול הסעיף בלבד.

בית המשפט קבע כי אכן, התחייבות להוריש בהסכם גירושין אינה תקפה. עם זאת, לפי העיקרון שיש לבחור את הדרך שתביא לקיום ההסכם והתחייבויות הצדדים לפיו, בית המשפט בחר שלא לבטל כליל את ההוראה. במקום זה, בית המשפט בחן מהן החלופות אשר יהיו תקפות ויקיימו מהות ההתחייבות. לכן, בית המשפט הורה כי במקום הוראת ההורשה, תירשם על חלקו של האיש הערת אזהרה לטובת ילדיו. בכך לא תתקיים סתירה בין הוראות החוק השונות, אך כוונת הצדדים בהסכם תוגשם.

מתי הוראות "מעין צוואתיות" לא ייחשבו כסותרות את חוק הירושה?

בהסכם ממון או גירושין שאינן מתיימרות להחליף צוואה אלא מסדירות את הזכויות מכוח החיים המשותפים, יכולות להיות תקפות גם לאחר הפטירה, אם כך בוחרים הצדדים. בתמ"ש (ב"ש) 25786-06-10 התחייב האיש בהסכם גירושין כי יעביר לגרושתו סכום של 400 דולר בכל חודש למשך ימי חייה, וכי אם יילך לעולמו לפניה, ישולם הסכום הזה מתוך העיזבון. בצוואתו של האיש לא נכללה זכות הגרושה לקבל את הסכומים האמורים. בית המשפט פסק כי מדובר בהתחייבות לגיטימית במסגרת הגירושין, שלא מהווה הוראות הורשה. עם פטירת האיש, ההתחייבות הופכת לחוב של העיזבון, כמו כל חוב. היא לא הופכת את הגרושה ליורשת, אלא לנושה של העיזבון.

כך גם נקבע בתמ"ש (ת"א) 22592-06-15 כי התחייבות של איש בהסכם ממון כי לאחר פטירתו יועברו דמי השכירות באולמות שבבעלותו לאלמנתו עד לאריכות ימיה איננה סותרת את סעיף 8(א) ו-8(ב)לחוק הירושה. בית המשפט בחן את לשון ההסכם בין הצדדים וקבע כי הזכות הוקנתה לאישה עוד בחייהם של הצדדים, והיא נמשכת גם לאחר פטירת האיש. כלומר, לא מדובר בזכות שניתנת רק לאחר הפטירה, אלא בזכות שניתנה כבר קודם לכן, והפטירה לא פוגעת בה.

בית המשפט המחוזי אישר את פסק הדין בערעור שהוגש בעניין בעמש (ת"א) 31306-01-19, ופסק הדין אושרר אף בבית המשפט העליון בבע"מ 1811/20, שם נקבע כי "ענייננו אפוא בהסכם ממון העוסק בהכנסות שכירות מנכס (האולמות בבעלות משותפת של בני הזוג) בעת חייהם המשותפים של בני הזוג, ואשר מסדיר גם את המשך ההנאה מפירות הנכס לאחר מותו של בן הזוג. לכן לא מדובר כלל בהוראה המתנגשת עם חוק הירושה"

כלומר, כדי שהתחייבות מסוג זה תהיה תתקבל, היא צריכה להיות תקפה כבר במועד בו בני הזוג בחיים. אם הזכות נמשכת גם לאחר הפטירה, אבל לא ניתנת לראשנה בפטירה ותלויה בה כדי לצאת לפועל, בית המשפט יכיר בה כהתחייבות תקפה שאינה סותרת את הוראות חוק הירושה.

 מדריכים נוספים

המומחיות שלי