תקשורת בזוגיות והורות היא אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפנינו בחיי המשפחה. הרבה הורים מתגרשים כשיש להם קושי לתקשר ביניהם. בהרבה מובנים זה טבעי, הקושי לתקשר בצורה חופשית ובטוחה הוא אחד הדברים שפוגעים בקשרים זוגיים, ולכן אפשר לצפות שנמצא אצל זוגות גרושים קושי לתקשר ביניהם ולפתור מחלוקת. כשיש מחלוקת בין ההורים על טובת הילדים – חינוך, מקום מגורים, טיפול רפואי וכדומה.
טובת הילדים הזכות והחובה שלנו להמשיך ולממש את ההורות
העניין הוא שדווקא בגירושין, כדי לשמור על טובת הילדים ועל הזכות והחובה שלנו להמשיך ולממש את ההורות, אנחנו מוכרחים מנגנון שילמד אותנו לתקשר. מה קורה כשאי אפשר לתקשר? במקרה הנפוץ (שהוא לא טוב כשלעצמו), אחד ההורים לוקח צעד אחורה מההורות. הוא מאפשר להורה השני לקבל החלטות, גם כשהוא מאמין בעצמו שטובת הילדים היא משהו אחר. איך זה נראה? למשל, אחד מהם מציע משהו (למשל, מציע אפשרות להעביר את הילד לבית ספר אחר שבו יהיה לו יותר טוב), ההורה שני מגיב ב"לא" לקוני, ובזאת זה נגמר. ההורים לא מקיימים דיון ביניהם, ובעצם לפחות אחד מהם נאלץ לשמוט את ההורות שלו.
אפשרות נוספת, היא כאשר אותו הורה לא מוכן לוותר על ההורות, ואז הוא פונה לבית המשפט. זה נעשה מתוך התעקשות על ההורות, אבל הבעיה היא שבפועל המשמעות שלה היא שוב ויתור. כי מה קורה כשמוגשת תביעה לבית המשפט בעניין טובת הילדים? למשל, אחד ההורים חושב שיש צורך לשנות את זמני השהות של הילדים, אם בגלל קושי אובייקטיבי (למשל מעבר למסגרת חינוכית שמרוחקת מהורה אחד וקרובה להורה אחר) או בגלל קושי אחר (למשל מערכת יחסים עכורה בין הילד לבין בת/בן זוג חדשים של ההורה השני) וההורה השני מנגד.
כשמוגשת תביעה לבית המשפט בעניין הזה, בית המשפט ימנה או פקיד סעד, שהוא עו"ס לסדרי דין, כדי שיערוך תסקיר בעניין וייתן חוו"ד לבית המשפט. או במקרים הקלים יותר, בית המשפט ימנה אפוטרופוס לדין, עו"ד שעבר הכשרה מיוחדת ומייצג את ענייניהם של הילדים, וגם הוא ייתן חוו"ד לבית המשפט. בהיעדר נימוקים מיוחדים, בית המשפט יקבל את חוו"ד, משום שאין לו דרך טובה יותר להתרשם. אבל מה הבעיה?
שבעצם, כשעשינו את זה, הפקדנו את טובת ילדינו בידיהם של אנשי מקצוע זרים, שלא אנחנו בחרנו, לא הסמכנו אותם בעצמנו, לא קבענו ביחד את דרכי ההתרשמות שלהם, הם לא מכירים את המשפחה והילדים שלנו למעט התרשמות קצרה - ולהם אנחנו נותנים להחליט מה טוב לילדים שלנו! בהמשך, שופט או שופטת – שגם אותם לא בחרנו ואנחנו לא מכירים – יתנו תוקף של פסק דין להמלצות האלה. וכן יצא שאנשים זרים לחלוטין, שלא בחרנו בעצמנו – מקבלים החלטות על הילדים שלנו.
וכל זה למה? כי לא הצלחנו לתקשר בינינו. בעיניי זה דבר נוראי, כי לא משנה מה הקושי ביניכם – אין אף אחד שמכיר את הילדים שלכם יותר טוב מכם, רוצה בטובתם יותר מכם וכשיר וראוי לקבל את ההחלטות האלה. להעביר את ההחלטות לגורם חיצוני זה ויתור מוחלט על ההורות, כשלכם ולילדים שלכם מגיע הרבה יותר.
אחד המקרים השכיחים למשל הוא מקרה של רצון אחד ההורים לעבור דירה לאחר הגירושין. במקרה האלה, מאוד קשה לדעת מראש מה תהיה טובת הילד, והרבה פעמים ניתן לראות שהתוצאה של בית המשפט היא הפעלת שיקול דעת הגיוני, מהסוג שההורים היו יכולים להגיע אליו גם בעצמם. למשל, תלהמ (אשד') 17390-06-24, שם דן בית המשפט לענייני משפחה באם שביקשה להעתיק את מגוריה מאיזור הדרום לאיזור המרכז, ביחד עם בנם המשותף של ההורים (ועשתה זאת חרף קיומו של צו מניעה שאסר עליה זאת). בית המשפט קבע כי לאור האתגרים העומדים בפני הילד, יהיה זה שלא לטובתו לעזוב את מסגרת הלימודים הקיימת בדרום, ולעבור להתגורר במרכז, בתנאים שאותם מאפשרת האם. ככל שהאם לא תחזור למרכז, קובע בית המשפט, הילד יתגורר באופן בלעדי עם האב. עצוב לקרוא כי בית המשפט מציין כי האם לא משתפת פעולה עם האב גם בעניינים הפשוטים ביותר שיש בהם כדי לסייע לילדם המשותף. מקרים של מעבר דירה הם שכיחים ביותר אחרי גירושין, והורים רבים צולחים אותם. הדרך לשם - בדיוק הנקודה שהעלה בית המשפט, ההבנה שאין מנוס משיתוף פעולה.
אז מה עושים? מנגנון פתרון מחלוקות בהסכם ביניכם
משקיעים במנגנון פתרון מחלוקות בהסכם ביניכם. קובעים במנגנון כיצד משוחחים על נושאים שבמחלוקת. תוך כמה זמן מהרגע שמתגלעת המחלוקת תתקיים שיחה, מה יהיה המשך שלה והיכן ובאיזה אופן תתקיים, והאם יהיו שיחות המשך וכמה. אם יש קושי לנהל תקשורת, אפשר לפנות לייעוץ, אימון או לתיאום הורי, שיעזרו לכם לסגל דפוסי תקשורת חדשים סביב נושא הילדים.
אם יש קושי לקבל החלטות ביחד, תקבעו בהסכם שתפנו לגורמים מקצועיים – שאתם בחרתם והסמכתם – שיעזרו לכם לקבל החלטה. למשל פסיכולוג ילדים שאתם סומכים עליו, רופאת ילדים שאתם מכירים, גורם חינוכי שמקובל על שניכם. גורמי מקצוע רלוונטיים יכולים מאוד לעזור, גם בזכות המומחיות שלכם וגם משום שהם אובייקטיביים. מה שחשוב כאן הוא הבחירה המשותפת שלכם באנשי המקצוע וההסכמה שלכם להכניס אותם לחייכם ולחיי המשפחה שלכם, ולקבוע את משך ההתרשמות והאופן שלה.
אם גם אחרי שקיבלתם חוו"ד, עדיין יש לכם קושי להחליט, תקבעו במנגנון לחזור לגישור לפרק זמן מוגבל. תזכרו שהצלחתם לקבל החלטות ביחד בזמן הקשה ביותר בחייכם – תקופת הגירושין – אז תאמינו בעצמכם שתדעו לעשות את זה גם בהמשך.
אם יש צורך, אפשר אפילו לקבוע סנקציה על הורה שמפר על המנגנון. למשל הורה שהגיש תביעה בלי שקיבלתם קודם חוו"ד מקצועית או פניתם לגישור. אני רוצה לקוות שאתם סומכים זה על זו, אבל מי שמרגיש יותר נוח לוודא שהמנגנון אכן יהיה מחייב ותקחו אותו שניכם ברצינות הראויה, זאת גם אפשרות.
העובדה שהדרך הזוגית שלכם נגמרה לא אומרת שאתם צריכים להיות הורים פחות פעילים עבור הילדים שלכם. יש לכם זכות – וחובה – להמשיך ולממש את ההורות שלכם גם כהורים בנפרד, ולילדים שלכם מגיע לדעת שאתם ממשיכים להיות ההורים שלהם במלוא מובן המילה. תזכרו שהאפשרות השנייה היא ויתור על ההורות ומסירתה לגורמים זרים שלא אתם בחרתם והם בוודאי לא מוכשרים יותר לקבל החלטות עבור הילדים שלכם.
אל תוותרו על ההורות שלכם, לא התגרשתם מהילדים שלכם ואין סיבה שהם לא ירוויחו את ההורות המשותפת ששניכם יכולים להעניק להם.
Comments