פיצוי עבור פערי השתכרות - מתי וכמה

"כושר השתכרות" (לעתים מוכר גם כ"נכסי קריירה" או "מוניטין" וכדומה), מוזכר בפסיקת בתי המשפט כרכיב שיכול לזכות צד בפיצוי בגין השיפור בכושר ההשתכרות של אחד מבני הזוג במהלך הנישואין, כאשר שיפור זה הוא תוצאה של מאמץ משותף של שני בני הזוג ביחד. רעיון זה הוכר בפסק הדין המנחה בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלוני (נבו 26.8.07).

הרעיון שעומד בבסיס הפיצוי הוא שהיכולת של בן זוג נשוי להגדיל את כושר ההשתכרות שלו במהלך הנישואין היא בין היתר תוצאה של תרומה והקרבה של בן הזוג השני. מדובר במקרים בהם חלוקת הנטל בין בני הזוג מתבטאת בכך שלאורך שנים אחד מבני הזוג הוא המפרנס העיקרי והקריירה שלו מתפתחת לאורך הנישואין, ואילו בן הזוג השני נושא במרבית העול של תחזוקת הבית וגידול הילדים, על חשבון ההתפתחות המקצועית.

במצב זה, באופן טבעי, נוצר במהלך שנות הנישואין פער משמעותי ביכולת ההשתכרות בין הצדדים. לכן, בעת פרידה, ראוי שהצד שהקריב את ההתפתחות המקצועית שלו וויתר על מיצוי כושר ההשתכרות שלו, יקבל הכרה ופיצוי הולם. שכן, לאחר הפרידה, בן הזוג הקרייריסטי ימשיך ויהנה מפירות ההקרבה, אך בן הזוג הביתי לא ימשיך להנות מהצלחת בן הזוג האחר ויישא בעצמו במשמעות הוויתור ארוך השנים. הסמכות לאפשר לבן הזוג השני לקבל פיצוי מעבר לחלקו ברכוש המשותף טמונה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, שמאפשרת לבית המשפט שיקול דעת, בנסיבות המתאימות, לקבוע שאיזון המשאבים לא יהיה שווה בשווה אלא ביחסים אחרים, כפי שיקבע בית המשפט.

האם כושר השתכרות של בן זוג נחשב "נכס" שיש לחלק או לאזן בפרידה?

בפסקי הדין המנחים נקבע במרבית המקרים כי כושר ההשתכרות של הצדדים, אינו מוגדר כ"נכס" בסעיף 5 לחוק יחסי ממון אלא כשיקול שיכול להשפיע על עריכת איזון שאינו שוויוני מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. כאמור, המשמעות היא שמדובר במתן שיקול דעת בבית המשפט שלא לאזן את הרכוש בין בני הזוג מחצה על מחצה, אלא להעניק יותר מהמחצית לבן הזוג הביתי, כדי ליצור איזון ושוויון מהותי בין בני הזוג לאחר הפרידה.

מתי עשוי בן זוג "ביתי" להיות זכאי לפיצוי בגין פערי השתכרות?

לפי הפסיקה, יש כמה פרמטרים אותם בודקים בתי המשפט, כדי לבחון האם בן הזוג הביתי יהיה זכאי לפיצויי השתכרות, ובאיזה שיעור:

• קיומה של חלוקה ברורה בין בני הזוג מבחינת מעמד תעסוקתי, כלומר מצב בו קיים בבירור בן זוג קרייריסטי ובן זוג ביתי.

• קיומו של פער משמעותי בין בני הזוג מבחינת כושר השתכרות.

• ויתור של בן הזוג הביתי לטובת ההתפתחות של בן הזוג הקרייריסטי – מצב בו בן הזוג הביתי רצה ויכול היה להתפתח מבחינה מקצועית ומבחינת שכר, אבל הוא ביצע ויתורים לטובת התקדמותו של בן הזוג השני כגון ויתור על משרה או השכלה, נשיאה במרבית נטל עבודות הבית וגידול הילדים וכדומה. יש לציין כי הרכיב הוויתור אינו תמיד הכרחי כדי לזכות בפיצוי בגין פערי השתכרות, וארחיב על כך בהמשך המאמר.

• משך הנישואין – לא מדובר על נישואין קצרים של שנים בודדות, אלא על נישואים ממושכים יותר.

בנוסף, קיימים נתונים נוספים הנלקחים בחשבון:

• נתונים שנוגעים למצב בן הזוג הביתי לאחר הפרידה - כגון גיל בן הזוג הביתי ואפשרות כניסתו למעגל העבודה, האם בן הזוג הביתי יישא בנטל העיקרי של גידול הילדים לאחר הפרידה, היקף הרכוש שבן הזוג הביתי מקבל כתוצאה מאיזון המשאבים, היקף השכלתו של בן הזוג הביתי והמועד שהוא עתיד לקבל את חלקו בפנסיה של בן זוגו.

• נתונים הנוגעים לבן הזוג הקרייריסטי - כגון האם ההכשרה או ההשכלה שמכוחה נוצרו פערי ההשתכרות נרכשה במהלך הנישואין או לפני הנישואין, עד כמה בן הזוג היה מעורב בגידול הילדים.

רכיב הוויתור – הכרחי אבל לא תמיד

באופן כללי, בית המשפט מדגיש כי כדי שתהיה זכאות לפיצוי בגין הפרשי השתכרות, יש חובה להראות שבן הזוג הביתי ויתר או הקריב את ההתפתחות המקצועית שלו לטובת זו של בן הזוג האחר. במקרה שתנאי הויתור לא מתקיים, אז גם אם קיימים פערים משמעותיים בהשתכרות, לא תהיה זכאות לפיצוי בגינם. כלומר, לא מדובר במקרים בהם בן הזוג הביתי בוחר מרצון שלא להשקיע בנתיב קרייריסטי ומעדיף עבודה נוחה מתוך רצון חופשי. אלא צריך להראות שלבן הזוג הביתי היו רצון, יכולת ומוטיבציה להתפתחות מקצועית, ואלה הוגבלו רק בגלל האופן שבו הצדדים בחרו לשאת בנטל.

אלא שלמרות זאת, קיימים מקרים, בהם בית המשפט פסק פיצוי בגין פערי השתכרות, למרות שהיה ברור כי לא התקיים ויתור מצד בן הזוג הביתי, וזאת בשל שיקולים נוספים. שיקולים אלה יכולים להיות תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני הזוג, אופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות במועד הפירוד ועוד. וראו בית המשפט בתלה"מ 3234-05-20:

"למרות שלא הוכח תנאי הוויתור וההקרבה סבורני כי בנסיבות מקרה זה ההתייחסות לסוגיית הפרשי ההשתכרות לא יכולה להיות בינארית בבחינת "הוכיחי ויתור ותזכי בהפרשי השתכרות או צאי בלא כלום מהקשר". קיימים שיקולים נוספים.

ראשית, קיימת פסיקה מנחה שקובעת מפורשות שלבית המשפט לענייני משפחה יש שיקול דעת רחב לפסוק הפרשי השתכרות, גם מקום שלא מוכחים ויתור או הקרבה משמעותיים של בן זוג אחד לטובת משנהו. בעמ"ש (מחוזי חיפה) 64867-06-20 פלונית נ' אלמוני (נבו 11.5.21) קובע כב' השופט ג'יוסי:

"נפנה בנדון שוב לבע"מ 4623/04 שהוזכר לעיל, ממנו עולה כי מרכיב ה"וויתור" (בקריירה) שעשה כל אחד מבני-הזוג עבור העזר כנגד, הוא רק אחד מהמרכיבים של הזכאות בשווי המוניטין האישי, ולא ניתן להתעלם מיתר המרכיבים שיש לקחת בחשבון דוגמת: תקופת הקשר הזוגי, גילם של בני הזוג, אופק השתכרותם, הפרשי ההשתכרות במועד הפירוד ועוד (ראו סעיף 46 לעיל, ובמיוחד סעיף קטן ו' שם). לכן לטעמי, כשיש מרכיבים נוספים בולטים המצדיקים פסיקת מוניטין לאחד מבני הזוג, הגם שה"וויתור" המקצועי שעשה אינו משמעותי, אם בכלל, עדיין מוצדק לפסוק בגין מוניטין אישי לבן הזוג הנדון, אך לא בשיעור של 50% אלא פחות מכך." (ההדגשה שלי א.ז. ואינה במקור)

לאחר שראינו שיש מסד נורמטיבי לפסיקת הפרשי השתכרות במקרים חריגים גם מקום שלא הוכח וויתור משמעותי, נשאל עצמנו האם מדובר במקרה שבו יהיה זה צודק, הגון ומאוזן שביציאה מהקשר משתתפת האשה בחובות האיש לאביו, משלמת לאיש מחצית הזכויות בדירה, ונותרת ההורה הדומיננטי בטיפול בילדים כשהיא מקבלת קצבת נכות בסך 6000 ₪ והאיש משתכר לפחות 31,000 ₪ בחודש? נראה כי בנסיבות אלו בהן אין לצדדים נכסים משמעותיים נוספים לאיזון וחלוקה, הרי שללא פסיקת הפרשי השתכרות תוצאת האיזון לאחר 19 שנות נישואין בעושר נראית התוצאה קשה ולא מאוזנת דיה מבחינה כלכלית.

מדובר בבני זוג שהיו נשואים 19 שנים וגידלו יחד 3 ילדים. כל אחד תרם את חלקו לגידול הילדים אם כי אין ספק כי האישה הייתה מעורבת יותר בגידולם. למרבה הצער, האישה חלתה ואינה יכולה לשוב לעבודתה בשלב זה ואין צפי חזרה ידוע. האישה מקבלת קצבה מחברת הביטוח בסך של כ-6000 ₪ ולא ברור האם ומתי תשוב לעבודתה או לעבודה אחרת אם בכלל, מה יהיה היקף עבודתה ומידת יכולתה לעבוד באותה עבודה (ולא נראה שיש לה פוטנציאל השתכרות מעבר ל-7000 ₪ בחודש בכל מקרה). כמו כן, האישה לא רכשה השכלה אקדמאית או עיסוק ייחודי זולת עבודה במכון היופי. אין לי ספק לפיכך שהאשה גם אם אינה "בן זוג ביתי" היא "הצד החלש" מבחינה כלכלית ומדובר בנסיבות שמצדיקות פסיקת הפרשי השתכרות למרות שלא הוכח ויתור או הקרבה (לפחות לא משמעותי) מצדה.

כשאני מתחשב במכלול הנסיבות אני מגיע למסקנה שנכון, הגון וצודק יהיה לפסוק לטובת האשה בנסיבות העניין 1/4 מהפרשי ההשתכרות שבין הצדדים בשל היעדר רכיב הוויתור וההקרבה (עיון בפסיקה המנחה מלמד על גישה דומה גם שם)."

במקרים אלה, בהם לא הוכח רכיב הוויתור אבל התקיימו שיקולים משמעותיים אחרים, בית המשפט עשוי לפסוק לבן הזוג הביתי פיצוי, אבל הוא יהיה בסכום נמוך מהסכום שהיה נפסק לו היה מוכח רכיב הוויתור. כמובן שהמשמעות היא הגדלה של אי הוודאות בכל הנוגע לפערי ההשתכרות.

במקרה זה נפסק פיצוי בגובה חריג למדי בפסיקה בסך 320 אלף ש״ח, אשר משקלל ככל הנראה גם את תקופת הנישואין הארוכה, הפערים המשמעותיים בין בני הזוג ורמת החיים לה הורגלה האישה, עובדת היותה של האישה חולה במחלה אשר לא מאפשרת לה לעבוד, כאשר מלכתחילה לא היתה לה השכלה והכשרה משמעותית מעבר לעבודה בטיפולי יופי.

כיצד קובעים את סכום הפיצוי בגין פערי השתכרות?

הפסיקה מראה שקשה מאוד לתת תשובה ברורה לשאלה הזאת. קודם כל, כי כלל לא בטוח שייפסקו פיצויים. שנית. כי למרות שנעשו ניסיונות, ניתן לראות שלא גובשו כללים ברורים בפסיקה לאופן החישוב. בפועל בתי המשפט יפסקו סכומים שנעים בין 100,000-200,000 ש״ח, כאשר במקרים חריגים יחסית ייפסקו גם סכומים גבוהים יותר.

כשמדובר בפערי השתכרות, יש קושי ממשי לכמת את הפיצוי ולבצע את החישוב. בתי המשפט עשויים לנקוט בדרכי חישוב שונות, כאשר כל ערכאה עשויה להגיע לתוצאה שונה בתכלית, בקשר לאותן נסיבות אובייקטיביות. זאת אחת הסיבות בגללה רצוי להגיע לפשרה בכל הנוגע לפיצוי בגין פערי השתכרות, שכן בנושא זה רב הגלוי על הנסתר, ואין לדעת מה תהיה התוצאה הסופית בבית המשפט.

אפשרות אחת היא פשוט באמצעות פנייה למומחה לצורך עריכת חוות דעת. יש לציין כי כמו בבתי המשפט, מומחים שונים עשויים לתת חוות דעת שונות. זאת משום, שכאמור, קשה מאוד לכמת את תרומתו של בן הזוג הביתי להצלחתו של בן הזוג האחר, ויש קושי ממשי בקיזוז הכשרון האישי של בן הזוג האחר ותרומתו שלו עצמו להצלחתו, שאינה קשורה לבן הזוג הביתי.

עם זאת, ברוב המקרים חוות דעת מומחים מתקבלות בבתי המשפט, אלא אם בית המשפט מתרשם כי נפלה שגיאה ממשית. לכן, כשמדובר בסכומי כסף משמעותיים, ייתכן שיהיה נכון לפנות למומחה, ואפילו לשני מומחים, כדי לקבל חוות דעת ולחסוך מראש את העלויות של בירור בבית המשפט.

אפשרות נוספת היא חישוב עצמאי, בהתאם לכמה שיטות. כאמור, גם שיטות אלה נתקלות בקשיים, אך הן יכולות לספק מסגרת כלשהי לדיון בין הצדדים.

שיטת החישוב הקנייני

החישוב הקנייני מתבסס על השיפור בכושר ההשתכרות של בן הזוג הקרייריסטי, ועל הוויתור שעשה בן הזוג הביתי לטובת שיפור זה. כאמור, גם כאן החישוב הוא ערטילאי ולוקח בחשבון רכיבים שאינם ודאיים ולא ניתן לדעת מה ערכם המדויק.

1. הגדרת מרכיב התוספת לכושר ההשתכרות שנצבר במהלך הנישואין – רכיב התוספת מחושב לפי ההפרש בין השכר של בן הזוג הקרייריסטי במועד תחילת הנישואין, לבין השכר הנוכחי שלו בעת הפרידה.

2. הפחתת רכיבים שלבן הזוג הביתי אין בהם חלק – מתוך התוספת צריך להעריך את תרומתו של בן הזוג הביתי, ולפיכך להפחית את הרכיבים שלא קשורים לתרומה זו, כגון כשרון אישי של בן הזוג הקרייריסטי, השכלה והכשרה שרכש לפני הנישואין. הרציונל הוא שרכיבים אלה לא נוצרו כשתוצאה מהחיים המשותפים, ולכן לבן הזוג הביתי אין בהם חלק.

3. חישוב ההפסד שנגרם לבן הזוג הביתי עקב הגירושין – מהו ההפסד שנגרם לבן הזוג הביתי משום שהוא מפסיק להנות מהצלחתו של בן הזוג הקרייריסטי לאחר הפרידה.

4. הכפלת ההון האנושי במקדם היוון ובמקדם סיכון – החישוב מניח שבן הזוג הקרייריסטי ימשיך להתפתח כפי שהיה עד עתה, אבל מאחר שאי אפשר לדעת זאת בוודאות, צריך לקבוע מקדם סיכון ולבצע היוון. זאת משום שבן הזוג הביתי יקבל את הפיצוי באופן מיידי ומאותו רגע יפסיק להיות חשוף לסיכונים אליהם חשוף בן הזוג הקרייריסטי.

גישת צמצום פערי הכנסות

בגישה זאת אין צורך להראות כי בן הזוג הקרייריסטי שיפר את כושר ההשתכרות שלו במהלך הנישואין. מטרתה של הגישה היא לאזן במקצת בין בני הזוג לאחר הפרידה, ולספק הגנה לתקופה מסויימת לבן הזוג הביתי. זוהי גישה פחות "רכושית" במהותה, אשר מבוססת יותר על עקרונות צדק ויושר ותפיסת המשפחה כקהילה אשר נוצרת בה הסתמכות הדדית בין הצדדים. הסתמכות אשר צריכה לבוא לידי ביטוי גם במועד הפרידה בין בני הזוג. מדובר בנוסחה פשוטה יותר לחישוב, כאשר הקושי הוא בקביעת משך הזמן לתשלום הפיצוי. החישוב נעשה באופן הבא:

1. יש לבחון את פער ההשתכרות בין הצדדים בסכום חודשי.

2. מתוך פער ההשתכרות יש להפחית את תשלומי המזונות החודשיים בהם חייב בן הזוג הקרייריסטי.

3. מהו החלק מתוך הפער אותו יש לשלם לבן הזוג הביתי – קביעת החלק היחסי מתוך הפער תיעשה בהתאם למספר שנות הנישואין.

4. קביעת התקופה (בחודשים ובשנים) במהלכה יש לשלם לבן הזוג הביתי את חלקו - זהו הסעיף המסובך ביותר לקביעה.

דוגמה:

בני זוג היו נשואים במשך 12 שנים. האיש משתכר 25,000 ₪ לחודש והאישה 10,000 ₪. בנוסף, האיש משלם לאישה מזונות בסך 4,000 ₪ לחודש. לכן הכנסתו של האיש בניכוי תשלום המזונות היא 21,000 ש"ח, הכנסתה של האישה כולל המזונות היא 14,000 ש"ח ופערי ההשתכרות החודשיים הם 7,000 ₪. הצדדים היו נשואים במשך 12 שנים, ולכן האחוז המגיע לאישה מתוך הפער עומד על 12% ובסך הכל סכום חודשי של 820 ש"ח לחודש.

כעת יש לקבוע במשך כמה זמן ישולם הסכום האמור לאישה. בבית המשפט נקבע כי משך הזמן שבו ישולם הפיצוי ייגזר מרשימה לא סגורה של קריטריונים: בהם היקף פערי ההשתכרות, כלל הנכסים שבן הזוג הביתי קיבל במסגרת האיזון ועד כמה הם מאפשרים לו להתקיים בכבוד, וכן המועד בו יקבל את חלקו בפנסיה של בן הזוג.

בנוסף, יש להתחשב בהיקף ההשכלה והמקצוע של בן הזוג הביתי, בגיל בן הזוג הביתי ואפשרות כניסתו למעגל העבודה, וביכולת שלו למצות את פוטנציאל ההכנסה שלו. האם בן הזוג הביתי נושא בנטל העיקרי של גידול הילדים וגיל הילדים שנותרו במשמורתו, היקף הרכוש שבן הזוג הביתי מקבל כתוצאה מאיזון המשאבים, היקף השכלתו של בן הזוג הביתי והמועד שהוא עתיד לקבל את חלקו בפנסיה של בן זוגו.

האם הפיצוי ישולם בתשלומים או באופן חד פעמי?

בבית המשפט נקבע כי באופן כללי, וכדי שהצדדים לא יהיו קשורים כלכלית למשך זמן, עדיף שהפיצוי ישולם בתשלום חד פעמי. עם זאת, מדובר הרבה פעמים בסכומים משמעותיים שיש קושי לשלם אותה באופן חד פעמי, ואז ניתן לבצע אותם בתשלומים עיתיים, בהתאם ליכולת. אם לצדדים קיים נכס משמעותי, כגון בית מגורים שעומד למכירה, ניתן לקבוע כי למשל כי הפיצוי יינתן לבן הזוג הביתי במועד המכירה, מתוך חלקו של בן הזוג הקרייריסטי.

הצד השני של סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון (פס"ד "הבעל העצלן")

בתמ"ש (י-ם) 20964/02 דן בית המשפט לענייני משפחה בסוגיית גירושין מעניינת. בני הזוג שהיו נשואים במשך 22 שנים ומתגרשים, כאשר הבעל טוען למחצית משווי הזכויות שהאישה צברה במהלך עבודתה בשנות הנישואין, בהתאם לחוק. אלא שבמקרה זה בית המשפט פוסק כי הבעל אינו זכאי למחצית משווי זכויות, אלא רק ל-25%, וזאת מכוח סעיף 8(2).

באותו מקרה בית המשפט קבע שהבעל, כלכלן בכיר במקצועו, לא עבד - מבחירה - במשך חלק הארי של שנות הנישואין, למרות התנגדותה של האישה, וכן לא תרם תרומה משמעותית לקיום משק הבית וגידול הילדים. בית המשפט קובע שבמקרה של "אשמה כלכלית" (להבדיל מאשמה בפירוק הנישואין, שאינה חלק משיטת המשפט הישראלית) קמה לבית המשפט הסמכות לקבוע שאיזון המשאבים לא יהיה מחצה על מחצה:

"החוק כולו מבוסס על ההנחה של "המאמץ המשותף", קרי, שמגיע לכל בן זוג מחצית מן הרכוש הכולל של המשפחה מאחר שכל בן זוג תורם את חלקו ואמור לעמוד בציפיות הכלליות הנוצרות מעצם הנישואין, שכל אחד, כשותף מלא, יתרום לפי יכולתו לקידום המשפחה בכל התחומים, ובמיוחד בתחום הכלכלי; בין אם ישירות, בהכנסות שמרוויח מעבודתו, ובין אם בעקיפין, ביצירת סביבה תומכת בבית, בטיפולו ובטיפוחו, בטיפול בילדים, וכדומה. שונה המצב כשבן זוג אחד אינו תורם לתא המשפחתי ואינו עומד בציפיות האמורות, תוך שמאמץ לעצמו גישה של התנערות מאחריותו לתרום ממאמציו לכלכלת המשפחה (וכמובן, מדובר במקרה שהתנהגות זו עומדת בסתירה לציפיות ולדרישות של בן הזוג השני, ולא במקרה שהזוגיות התבססה מלכתחילה על הסכמה כלשהי שבן הזוג לא יידרש לתרום ממאמציו לתא המשפחתי). במקרה כזה, הרציו שעליו בנוי החוק אינו מתקיים, ומסיבה זו העניק המחוקק לבית המשפט את הסמכות לסטות מחלוקה שוויונית במקרים שאכן קיימות נסיבות כאלה."

כלומר, למרות שראינו שבית המשפט עשוי להעניק זכויות יתר לבן זוג שלא מימש את הפוטנציאל ההשתכרותי שלו, וזאת גם במקומות שבהם הוכח שלא היה ויתור מצד אותו בן זוג אלא מצב של בחירה בחיים נוחים ולא תובעניים מבחינת הקריירה, יש לכך גם צד שני, שהופך את הקערה לחלוטין על פיה. במקרים מסוימים, אם בית המשפט ימצא את העניין "מוגזם", כלומר שתרומתו הכוללת של בן הזוג למאמץ המשותף לא היתה ראויה דיה, לא רק שאותו בן זוג לא יזכה בשיעור גדול מן המחצית בזכויות, הוא אף יזכה לשיעור קטן מהמחצית:

"על בסיס כל האמור, מסקנתי היא שהנתבע לא הצליח לשכנע בדבר היקף תרומתו לתא המשפחתי, ואף לא הצליח לשכנע כי הוא אכן תרם "מאמץ משותף" שהוא התנאי לזכויות לפי חוק יחסי ממון; ואני נשאר עם ההתרשמות, ברמה של מאזן ההסתברות החל בהליך זה כבכל הליך אזרחי, שטענתה העקרונית של התובעת נכונה, וכי בנסיבות הענין קיימת הצדקה להפחתת חלקו של הנתבע מן המחצית החלה בביצוע איזון משאבים לפי סעיף 5 לחוק. אומנם נאמר במספר פסקי דין בתקופה האחרונה כי על בית המשפט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 8(2) במידה ובמשורה, מאחר ויש בכך כדי לפגוע בזכותו הקניינית של כל בן זוג לקבלת סכום השווה למחצית מערכו של כלל הרכוש שנצבר במשפחה, ועקרונית – המערכת מושתתת על הרעיון של “no fault”, כך שאין לחפש אשמה במצב שנוצר כרקע להחלת איזון המשאבים. ברם, המחוקק הוא אשר העניק לבית המשפט את השסתום המיוחד של סעיף 8(2) כאמצעי לכך שיוכל להביא לידי ביטוי שיקולים של "אשמה כלכלית", ועל כן, אין בכך שזכויות קנייניות של הנתבע תיפגענה כדי להרתיע משימוש מושכל בסמכות האמורה, במצבים שבהם הנחת היסוד של החוק – קרי, תרומה משותפת לבניית התא הכלכלי של המשפחה – אינה מתקיימת, עקב העדר מעש משמעותי מצד בן זוג זה או אחר."

הבעייתיות המתעוררת בפסק הדין ברורה, והיא פותחת פתח נוסף לאי ודאות בכל הנוגע לשימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. שכן בפעם הבאה שאישה תהנה מחיים נוחים הודות לעבודתו של בעלה ומשכורתו הנאה, הוא עלול לטעון בגירושין שלא רק שהיא אינה זכאית למחצית מהזכויות שנצברו בשנות נישואיהם, אלא היא אף זכאית לפחות מהמחצית, ולא ניתן לדעת מראש כיצד יתייחס בית המשפט לסוגיה - האם אותה אישה תזכה לפיצוי או ל"קנס".

חישוב פערי השתכרות במסגרת הערכת שווי כוללת

הפסיקה מראה כי כאשר אין צורך במעריך שווי מומחה לצורך בירור הליך הגירושין (למשל בהערכת שווי לחברה או לעסק), בית המשפט יפעל לפסוק בעצמו את סכום פערי ההשתכרות ולא ימנה מעריך שווי לצורך כך. עם זאת, כאשר יש צורך במעריך שווי, ניכר כי ככל שמעריך השווי התבקש על ידי בני הזוג להעריך גם את סוגיית פערי ההתשכרות, לרוב בית המשפט יקבל את ההערכת השווי ולא יתערב בה יתר על המידה, אלא אם נעשו בה טעויות "משפטיות" (ראו למשל תלהמ (ת"א) 63643-01-18, שם קבע מעריך השווי סכום של כ-400 אלף ש"ח לטובת האישה, מבלי שהוכח רכיב הוויתור או ההקרבה). לכן, ככל שיש לכם ספק לגבי שאלת פערי ההשתכרות, תוכלו לפנות למעריך שווי בכדי שיבצע עבורכם את הערכת פערי ההשתכרות.

סיכום

השאלה האם כאשר קיימים פערי השתכרות מגיע לבן הזוג פיצוי ובאיזה סכום, היא שאלה מורכבת. התשובה בבתי המשפט אינה חד משמעית, לא מבחינת עצם הזכאות ולא מבחינת הסכום לתשלום. תוכלו לבצע את החישוב הבסיסי בעצמכם, לפנות לקבלת חוות דעת מומחה, להליך גישור או להתייעצות עם עורכי דין מטעמכם. אלה יחסכו עבורכם את העלות הכבדה של הליך משפטי ויסייעו לכם לצמצם עלויות.

בכל מקרה, אם קיימת ביניכם מחלוקת בנושא זה, מומלץ מאוד לעשות ככל הניתן כדי לפתור אותה בעצמכם ולהגיע לסכומים המקובלים על שניכם, תוך גילוי מאמץ, רצון טוב וערבות הדדית. בסופו של דבר, הייתם ביחד במשך שנים רבות, יש לכם ילדים משותפים ואתם תמיד תהיו משפחה.