הן לפי הסדר איזון המשאבים, החל על בני זוג נישואין, והן לפי חזקת השיתוף, החלה על בני זוג ידועים בציבור, הכלל הוא שנכסים שהגיעו לידי כל אחד מבני הזוג במהלך הקשר הם נכסים משותפים. מאידך, נכסים שהגיעו לידי אחד מבני הזוג לפני הקשר, או שבן הזוג קיבל במתנה או בירושה במהלך הקשר – נכסים המכונים " נכסים חיצוניים" - נשארים ברשותו בלבד.
יכולים להתקיים כמה סוגים של נכסים חיצוניים, כגון חשבון בנק, תיק השקעות ועוד. עם זאת, הנכס החיצוני שבני הזוג בדרך כלל חלוקים לגביו הוא במקרה של דירת מגורים, שהיתה בבעלותו של אחד הצדדים בלבד עוד טרם תחילת הקשר (בין אם נרכשה על ידו, התקבלה כירושה או מתנה) , ובני הזוג התגוררו ביחד בדירה.
כאמור, הכלל הוא שנכסים חיצוניים נשארים בבעלותו המוחלטת של בן הזוג שעל שמו הם רשומים. עם זאת, לפעמים קיימות נסיבות חריגות, בהן גם נכס "חיצוני" ייחשב כנכס משותף לשני בני הזוג. שיתוף מסוג זה מכונה "שיתוף ספציפי" כאשר נטל ההוכחה להראות כי הנכס החיצוני הוא משותף מוטל על בן הזוג, שטוען לזכויות בנכס.
מבחינה משפטית, שיתוף ספציפי לא קיים בחקיקה אלא בפסיקה, לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג. היום הסוגיה של שיתוף ספציפית קיימת הן לגבי זוגות ידועים בציבור (שחוק יחסי ממון לא חל עליהם) והן לגבי זוגות נשואים, וזאת מכוח הפסיקה בלבד. לעובדה שנושא השיתוף הספציפי לא מוסדר בחקיקה אלא בפסיקה יש משמעות בפועל - המשמעות היא שקשה יהיה לדעת מראש אם קיים שיתוף ספציפי או לא, והתשובה לזה תתברר רק בדיעבד, בהתאם לאופן שהשופט הדן בתיק יפרש את הנסיבות במקרה הקונקרטי. זאת הסיבה שהסוגיה של שיתוף ספציפי היא בעייתית במיוחד, גם עבור זוגות ידועים בציבור וגם עבור זוגות נשואים.
יש לציין כי בבע"מ 1270/23 חידד בית המשפט העליון את האבחנה בין ידועים בציבור לבין בני הזוג נשואים בכל הנוגע לשיתוף בנכס חיצוני, וקבע כי הלכת השיתוף הספציפי חלה על זוגות שחוק יחסי ממון חל עליהם, שכן עבור זוגות ידועים בציבור, השיתוף הספציפי עשוי להיות חלק מהלכת השיתוף הכללית. אבחנה זאת אינה נטולת בעיות, שכן גם לפי הפסיקה הקיימת, הלכת השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור אינה משתרעת באופן אוטומטי על נכסים "חיצוניים" אלא במקרה שבו קיימות ראיות מובהקות לשיתוף בנכסים אלה. על כן, בפועל, קיומו של שיתוף ספציפי והתנאים להוכחתו יהיו דומים גם עבור זוגות שחל עליהם חוק יחסי ממון וגם עבור זוגות שהחוק אינו חל עליהם, ולכן לטעמי האבחנה אינה מדוייקת, ובכל מקרה אין לה תרומה אופרטיבית.
מתי יתקיים שיתוף ספציפי בדירת מגורים
באופן עקרוני, בתי המשפט מכבדים את ההפרדה הרכושית לגבי נכסים חיצוניים (כאמור, נכסים שהתקבלו טרם הקשר). רף ההוכחה לגבי שיתוף בנכסים חיצוניים הוא גבוה, ובן הזוג שטוען לזכויות בנכסים כאמור יצטרך להראות שאכן היתה כוונה לשתף אותו באותם נכסים. עם זאת, נקבע כאשר הנכס "החיצוני" הינו דירת המגורים, בית המשפט נוטה להקל על בן הזוג שטוען כי יש לו זכויות בדירה. זאת בשל האופי של דירת מגורים כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד", כפי שהטיבה להגדיר כבוד השופטת שטרסברג-כהן בעניין רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי.
איך אנחנו יודעים אם מתקיים שיתוף ספציפי בדירת מגורים? בית המשפט מתייחס לאפשרות כי בני הזוג, במהלך החיים המשותפים והדינמיים, מלמדים בהתנהגותם על הכנסה של נכסים חיצוניים למאסת הנכסים המשותפים של בני הזוג. בין אם מדובר בידועים בציבור ובין אם מדובר בבני זוג נשואים - בני הזוג צריכים להראות לא רק שהתקיימו ביניהם חיים משותפים וממושכים, אלא עליהם להצביע על מה שמכונה בשפה המשפטית "דבר מה נוסף" – כלומר נסיבות עובדתיות ייחודיות שמצביעות על כך שהיתה להם כוונה לשתף את בן הזוג האחר בדירת המגורים.
תנאים לשיתוף ספציפי בדירת מגורים
כאמור, הנושא של שיתוף ספציפי לא מוגדר בחקיקה, והוא תוצאה של שורת פסיקות של בתי המשפט. אלא שגם הפסיקה לא קבעה פרמטרים ברורים שמוכיחים כוונת שיתוף בדירת מגורים שהיא נכס חיצוני, והנסיבות משתנות ממקרה למקרה. ניתן לראות רשימה בלתי סגורה של נסיבות מהן בית המשפט מסיק לגבי כוונת שיתוף בדירת מגורים שהיא נכס חיצוני:
התנהגות הצדדים – האם הצדדים ניהלו את יחסיהם מתוך שיתוף ובמאמץ משותף.
השקעות כספיות משמעותיות – כגון השתתפות בתשלומי המשכנתא, מתן בטחונות, השתתפות בשיפוצים משמעותיים, וראו הרחבה על כך בהמשך.
מצגים והבטחות מצד בן הזוג – למשל אמירות על כוונה למכור את הדירה ולרכוש דירה משותפת, בקשה מבן הזוג כי יכניס את כל משכורתו לחשבון המשותף משום שהדירה הנוכחית שייכת גם לו ועוד.
האם מדובר בנישואין ראשונים של בני הזוג או לא - כשמדובר בנישואין ראשונים, יש נטייה גדולה יותר להכיר בדירת המגורים כמשותפת. זאת מתוך ההנחה שבני זוג בנישואין ראשונים מבקשים ליצור רמה גבוהה יותר של שיתוף, ההסתמכות ההדדית של גדולה יותר והאינטרסים שלהם זהים. לעומת זאת, מקובל יותר שבנישואין שניים, כאשר לבני הזוג (אחד מהם או שניהם) כבר יש ילדים, והם כבר צברו רכוש מסוים, יש נטייה גדולה יותר להפרדה רכושית.
האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה – במקרים אלה, תידרש הוכחה גדולה יותר לשיתוף, במיוחד כאשר מדובר במתנה. ההנחה היא שהדירה נועדה רק עבור מי בן הזוג שלא היא הוקנתה. העובדה שגם הלכת השיתוף וגם חוק יחסי ממון מחריגים מהרכוש המשותף נכסים שהתקבלו בירושה או במתנה - גם אם התקבלו במהלך הקשר או הנישואין - מחזקת את מעמדם של נכסי ירושה או מתנה כרכוש נפרד, וראו הרחבה על כך בהמשך.
האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו - כאן מדובר על עקרון ההדדיות, ומניעת טענות מסוג "מה ששלי שלי, ומה ששלך גם שלי". אם לשני בני הזוג דירות משלהם, שרשומות על שמם וההתנהלות לגביהם היא בהפרדה מוחלטת, בית המשפט יימנע מלקבל טענה לשיתוף רק בגלל שבני הזוג בחרו להתגורר בדירתו של האחד מהם ולא בדירה השנייה. במקרה הזה, גם אין בסיס לטענת בן הזוג השני על הסתמכות כלכלית על דירת המגורים, שכן גם לו יש רכוש משמעותי נפרד משלו, אותו הוא נמנע מלשתף.
משך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג, וכן מספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה – ככל שבני הזוג התגוררו בדירה משך זמן רב יותר ונהגו בה כבבית משותף, כך ההוכחה שתידרש לשיתוף היא נמוכה יותר. מה הכוונה "נהגו בה כבבית משותף"? למשל מימנו ביחד שיפוצים נדרשים בדירה, נשאו ביחד בתשלומי המשכנתא עבור הדירה.
כאמור, לא מדובר ברשימה סגורה, ובתי המשפט יקבלו את ההחלטות לפי המקרה הספציפי, ובשים לב לתחושת הצדק וההגינות. המשמעות כמובן בעייתית - לא ניתן לדעת מראש מה ייקבע לגבי דירת המגורים בכל מקרה ומקרה, ולכן כדאי מאוד להימנע מראש מכל אי ודאות בעניין הזה, ולקבל ביחד הסכמות הוגנות לגבי הנכסים שלכם.
דירה שבן הזוג קיבל במתנה או בירושה במהלך הקשר
אם בן הזוג רכש את הדירה במהלך הקשר, היא תיחשב נכס שיאוזן בין שני בין הזוג במקרה של פרידה (אלא אם יש הסכם שקובע אחרת או שהדירה נרכשה מכספים שהם נפרדים בבירור), אבל האם יכול להיות שיתוף במקרה שהדירה התקבלה במתנה או בירושה במהלך הקשר? גם כאן, בהתאם לחוק יחסי ממון ולהלכת השיתוף, הכלל הוא שנכסים שהתקבלו במתנה או בירושה גם במהלך הקשר נשארים נפרדים, אלא אם מתקיימים התנאים לשיתוף ספציפי, כמו שהראיתי לעיל.
אלא שבמקרה בו הנכס התקבל במתנה או בירושה במהלך הקשר, בתי המשפט מקשים יותר על בן הזוג שטוען לשיתוף מאשר במקרה בו הנכס התקבל לפני הקשר, ולמה? כי בית המשפט מניח שאם במועד בו ניתנה המתנה או הירושה, בני הזוג כבר היו ביחד, חזקה על נותן המתנה או המוריש שאם היה רוצה לשתף גם את בן הזוג השני, הוא היה עושה את זה בצורה ברורה. למשל, באמצעות עריכת צוואה. העובדה שהמתנה ניתנה רק לאחד מבני הזוג, והוא לא נקט מהליכים אקטיביים כדי לשתף את בן זוגו, מחזקת את הסבירה שמדובר בנכס נפרד, הן לפי מעניק הנכס והן לפי מקבל הנכס, כך לפי בית המשפט המחוזי בעמ"ש (מרכז) 22552-04-23:
"כאמור, בפסיקה מוצעת משרעת רחבה של מבחנים, שאינם מהווים רשימה סגורה, לבחינת קיומה של כוונת שיתוף ספציפית. כב' הש' עמית בעניין אלמונית מונה מבחנים רבים ובכללם – סוג הנכס, היינו - האם מדובר בדירת מגורי בני הזוג או נכס אחר, האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, והדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה."
לכן, כשנכס מתקבל בירושה או במתנה במהלך הקשר, עדיין אפשר לנסות ולטעון לשיתוף ספציפי בנכס, אבל על הטוען לכך חל נטל מוגבר מאשר במקרה בו הנכס התקבל טרם הקשר.
היקף השיתוף בנכס חיצוני (על ההבדל בין ידועים בציבור ונשואים)
בהנחה שבית המשפט פסק כי אכן מדובר בנכס המשותף לשני הצדדים, מה יהיה היקף השיתוף בנכס? בעבר הוכרה דוקטרינה המכונה "שיתוף מוחלש" - משמעותה היתה שכאשר מדובר בנכס חיצוני, בית המשפט יכול לקבוע כי אכן קיים שיתוף בין בני הזוג בנכס לפי חזקת השיתוף הספציפי, אבל להורות כי השיתוף לא יהיה מחצה על מחצה אלא ביחסים אחרים כפי שיקבע בית המשפט. דוקטרינת השיתוף המוחלש היתה תקפה בעיקר עבור ידועים בציבור, ותיכף אסביר בקצרה מדוע. אלא שבכל מקרה, פסיקת בית המשפט העליון משנת 2023 ביטלה את ההכרה בדוקטרינת השיתוף המוחלש וקבעה שמקום בו נקבע כי מתקיים שיתוף בין בני הזוג - השיתוף בהגדרתו יהיה מחצה על מחצה ולא בכל יחס אחר, וזאת כל עוד אין הוראה בחוק שמאפשרת קביעה אחרת.
כאן אסביר בקצרה כי כאשר מדובר בבני זוג נשואים שחל עליהם חוק יחסי ממון, לבית המשפט קיימת סמכות לקבוע במקרים חריגים כי איזון המשאבים ביניהם לא יתקיים מחצה על מחצה, אלא ביחסים אחרים. כלומר, מרגע שנקבע כי נכס הוא "בר איזון" בין בני הזוג, כלומר הוא הוחרג מהנכסים הנפרדים שלהם לצורך האיזון ונכנס למסת הנכסים שיש לשקלל את השווי שלהם בפרידה - בית המשפט יכול לקבוע כי אחד מבני הזוג יקבל שווי משמעותי יותר. אך כאמור, ההוראה הזאת, הקיימת בחוק, אינה תקפה כאשר מדובר בידועים בציבור, לגביהם לא חל חוק יחסי ממון. עבור ידועים בציבור, ככל שנקבע שיתקיים שיתוף ספציפי, הוא ייעשה רק בחלקים שווים. וכיצד יחולק נכס חיצוני בין נשואים? למועד זה אין הלכה ברורה, אבל ניתן למצוא אמירות לפיהן נכס שייראו בו כמשותף לפי השיתוף הספציפי יחולק גם הוא מחצה על מחצה בין בני זוג נשואים.
ומה במקרה של השקעות שביצע בן הזוג השני
גם במקרה של השקעות משותפות בנכס, כגון משכנתא או השתתפות בשיפוצים, בית המשפט עשוי לקבוע כי עצם ההשתפות וההשקעה לא מקנה זכויות בנכס עצמו, אלא רק בהשבחה שצמחה בעקבות ההשקעה. כלומר, בית המשפט רואה את בן הזוג השני כמעין "משקיע", ולכן עשוי לקבוע כי אין לו חלק בנכס עצמו אלא רק את חלקו בהשבחה שנוצרה לנכס בעקבות התרומה הישירה שלו, כפיי שנפסק למשל בעניין עמ"ש (מרכז) 22552-04-23:
"אנו סבורים, כי עצם מעורבותו של המערער בהליך השיפוץ הן באופן פיזי בנוכחותו בהליך השיפוץ והן בקשר הבלעדי עם הקבלן וכלל בעלי המלאכה וכן נכונותו של המערער ליטול משכנתא משותפת בסכום גבוה לצרכי שיפוצו של הבית והכנתו למגורי הצדדים לתקופה ארוכה, יש בה להצדיק, בהינתן כי הזכויות בנכס בכללותו נותרות בידי המשיבה בלבד, חלוקה לא שוויונית של ההשבחה שבאה לנכס בעקבות השיפוץ הנזכר".
משום שלאור הפסיקה בוטלה דוקטרינת השיתוף המוחלש, והמשמעות היא שכל שיתוף בנכס חיצוני יהיה בחלקים שווים בלבד, אני צופה שבמקרים של השקעות, אנחנו עתידים לראות יותר ויותר פסיקות שיעניקו לבן הזוג השני את זכויותיו בהשבחת הנכס ויראו בהשבחה כמעין נכס משותף לצדדים, אבל לא יעניקו לו זכויות של ממש בנכס עצמו. את ההשבחה, בהיותה נכס משותף לפי חוק יחסי ממון, יהיה בן המשפט רשאי לחלק שלא מחצה על מחצה במקרה של זוגות נשואים, וזאת בהתקיים תנאים מיוחדים ובהתאם לסמכותו המיוחדת בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון (תוכלו לקרוא עוד באתר על כך).
עריכת הסכם ממון למניעת שיתוף ספציפי
גם בני זוג נשואים וגם ידועים בציבור יכולים לערוך הסכם ממון, אשר קובע כל הסדר רכושי בו הם מעוניינים. במקרה שקיים הסכם ממון (או הסכם חיים משותפים עבור ידועים בציבור), חלוקת הרכוש במקרה של פרידה תיעשה כאמור בהסכם, ולא בהתאם למשטר הרכושי החל בדרך כלל.
ניתן למנוע בקלות ומראש סכסוכים בנושא שיתוף בנכסים חיצוניים ובפרט בדירת מגורים, באמצעות עריכת הסכם ממון הוגן וטוב, שיעניק לשניכם שקט נפשי, ודאות ובטחון כלכלי לעתיד.
